Wayanad ו- Kannur
25.12.12
עוברים אל Kerala,
המדינה הקומוניסטית היחידה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות (סתם להשכלה כללית), ואחת
העשירות והמתקדמות ביותר בהודו. אל חשש! הכבישים עדיין מעפנים, והם עדיין יודעים
לצפור יותר מלנהוג. יש הפסקות חשמל בלי סוף, ובאוטובוסים מפרידים בין יציע הגברים
לנשים (אבל הנשים מקדימה!). נכון שדאגתם לרגע?! מנגד, אין הרבה עניים–נכים–מקבצי
נדבות ברחובות, ויש לא מעט בתים יפים. השפה המקומית מתגלגלת ומקפצת, מתובלת בהרבה
הרבה "אה". ומעל הכל, המאפיין הכי חזק כאן הוא האהבה העזה של המקומיים
למדינה שלהם. העיניים שלהם מצטעפות כשהם מדברים על Kerala, ובחופשות הם נשארים רק כאן. שאר הודו נשמע להם כמו חו"ל.
עצרנו ב- Wayanad, וספר הג'ונגל התעורר לחיים. קוקוסים, פאפיות, בננות, תבלינים, שיחים של תה וקפה – הכל נתון בערבוביה על צלעות ההרים הזוהרות בירוק. ובין לבין, עיירות שנראות כמו כפרים ערבים, כולל השווארמה. חיפשנו את מוגלי, אבל מצאנו את במבי במקום. וגם סמבר, וקוף לבן, וסנאי ענק ופיל. החדשות הרעות – נאלצנו לראות את כל החיות מג'יפ (כי להיכנס בג'יפים לשמורת טבע זה הכי אקולוגי..). החדשות הטובות – חלקנו את הג'יפ עם חבורת סטודנטים מקומיים, שפתחו לנו צהר אל העולם שלהם, ובעיקר לחיי המין שלהם – כלומר לאלה שאין להם עד גיל 27 (!), אז הם מסודרים כלכלית ומותר להם להתחתן. וגם אז, רק עם בחורה מהקסטה שלהם, ויש יותר מ-100 כאלה.. בהחלט מסביר דבר אחד או שניים על ההודים.
ממשיכים
ליסוע מערבה, ופתאום רואים ים. בבת אחת הציף אותי הגעגוע. בתור ישראלים, אנחנו
לוקחים את פיסת הכחול הזאת כמובן מאליו – הנה היא בכביש החוף, בת"א, בחיפה.
אבל יש כ"כ הרבה מקומות בעולם שבהם אנשים לא רואים ים כל ימי חייהם..
הים הערבי
שלחופי Kannur
דומה לשלנו. אותו החול, אותו הריח, אותו הצבע, אותם גלים. בתוך המים הרגשתי לרגע
בתוך קיץ תל אביבי שמשי ודביק. ואז הסתובבתי, וגיליתי שעל החוף יש קבוצות הודים
בוהים. אז אין כאן בגדי ים.. אבל יש המון קוקוסים שמעטרים את קו החוף, ונשרים
שמרחפים מעל, משחקי קריקט על החוף והמון משפחות הודיות שמתקבצות לראות את שקיעת הזהב.
חיי הלילה הפרועים שלנו כללו הופעות וריקודים ואפילו תיאטרון בובות-צללים, ואיך אפשר בלי בידור הודי במיטבו - סרט קרלי הזוי במיוחד ("Please! I kill people! Please please!"). קאלט, לא פחות.
No comments:
Post a Comment