India - Kochin

Kochin

31.12.12

הגיע הזמן לחוויה ההודית האולטימטיבית – נסיעה ברכבת. ואם כבר, אז עד הסוף, וטיפסנו אל קרון ה- 2^nd class. איכשהוא הצלחנו להידחף אל הספסל העליון, שלא ברור מה תפקידו בכוח (לאחסן אנשים? תיקים? סבתות ישנות?), אבל בשאר הקרון נדחסו כמויות אנשים שקשה לתאר. בספסל מתחתינו פרצו כמה סבתות בשירה מרגשת. עוד כמה שעות עוברות בנעימים (הכל עניין של פרספקטיבה), ואנחנו כבר ב- Kochin.

נחתנו הישר אל חגיגות השנה האזרחית החדשה. המאורע נפתח בתהלוכה נוצרית מקומית (ושוב, מצאנו את עצמנו קרובים מדי לתחמושת זיקוקין לא בשליטה), נמשך באקסטזת מתופפים חצי ערומים ומגיע לשיא בשריפת בובת סנטה קלאוס ענקית בדיוק בחצות. אחרי חיפושים קדחתניים עם שני תל אביבים אחר בירה (איזה מין חוק זה שאסור למכור בירות דוקא יום פעם בחודש?), הבנו שאלכוהול כבר לא יצא מכאן – אבל נוזלים אחרים לא חסרו, ומונסון מטורף הציף את הרחובות, הפך את העיר לנהרות שוצפים.

הרחובות הספיקו להתייבש עוד לפני שהתעוררנו, אלא שהפעם שטף אותם זרם אנושי, מצטופף לקראת ה"קארניבל". התהלוכה החגיגית לכבוד השנה החדשה נפתחה בפיל מקושט בגושי זהב ונמשכה בתופים ומשאיות מקושטות ויותר מדי גברים מחופשים לנשים. מצעד הגאווה לכל המשפחה.

גם בתום החגיגות נשאר מה לראות כאן. בית הכנסת מספר את סיפורה של יהדות הודו העתיקה, וברובע היהודי היפה חיכה לנו מפגש מרגש עם שרה כהן, ישישה חביבה שמחזיקה חנות יודאיקה בעזרתם של זוג מוסלמים. על לשונה מתגלגלת האנגלית הקראלית כשהיא מספרת שכל משפחתה בישראל, ושרשרת ה"שדי" מתנודדת על צווארה. המשכנו לשוטט בין חנויות, גלריות ותערוכות אומנות (אומנות מודרנית? בהודו? מי היה מאמין?) בדרכנו אל הדבר האמיתי – קורס בישול! טעים טעים!

ולקינוח, עלינו על סירת קאנו לשיט ב- Backwaters, מבוך של תעלות מים וסוג של גאווה לאומית. בתחילה דמתה התעלה לכביש ראשי. את הדרך חצו סירות מנוע בקול גדול, צופרות כדי להכריז על קיומן – תזכורת חדה וצורמת שאנחנו בהודו. על פני המים צפו המוני House boats, אוניות הפאר המרשימות, מלונות של ממש. לאט לאט פחתה כמות הסירות, התעלות הפכו צרות ועצי הקוקוס הצטופפו, הכפרים הקטנים נאספו על גדות הנהר, ועם כל תנועת משוט של מאנש, נהג הקאנו שלנו, הרגשתי איך הציניות כלפי האטרקציה הממוסחרת הזו הולכת ונושרת, ממשיכה הלאה במורד הזרם. פשוט יפה פה, במבוך המים המפותל, וכשהקולות היחידים שמתגנבים לאוזן הם ציוצי ציפורים, מכות כבסים נמרצות בצידי הנהר ופכפוך המים שנדחפו במשוט, קשה שלא להתאהב.