India - Tiruvannamalai & Chennai

Tiruvannamalai ו- Chennai

12.1.13

לפנות בוקר הגענו אל Tiruvannamalai (עכשיו תנסו להגיד את זה מהר. ועכשיו תנסו לקנות לשם כרטיס אוטובוס), ולאחר חיפושים מתישים מצאנו מקום לישון. המקום סמוך לאשראם המקומי, היכל תהילה עשיר ומושקע לגורו המייסד, שמת אי שם בשנות ה-50. כשהתעוררנו, גילינו שאנחנו באמצע גטו "המערביים המוארים". כל החנויות מוכרות חליפות רוחניות (בגדים רחבים, לבנים ובלתי נסבלים) ותכשיטים תואמים, בלי שום קשר לבגדים המקומיים – וכו-לם לובשים אותם, עם פרצוף סבלני ומכיל תואם. יושבים בבית קפה על הריצפה (לא ראיתי בכל דרום הודו מישהו יושב על הריצפה) בישיבה מזרחית זקופה, אוכלים מוזלי ושותים מיץ תפוזים, מדברים על הארה וחיים חדשים. מחכים לשיחה עם גורו מזדמן, לשיעור מדיטציה או סתם לתפילה מלאת כוונות מול טקס דתי שנערך באשראם. לאיזה יקום משונה נקלעתי?! והכי חשוב, זה מדבק??

כמעט אף אחד משוכני הגטו לא נפלט החוצה אל העיר, ודוקא שם נמצא מעוז הרוחניות המקומי – מקדש Arunachaleswar הענק והיפה, מוקף מגדלי אבן גבוהים גבוהים ולא צבועים – רקע מושלם לאדום הבוהק בבגדיהם של עולי הרגל ולצהוב הכורכום שבו הם מושכים אלים עשויי אבן. טקסים מוזרים, תיפופים, סאדו מאובק וכהני דת כרסתניים חצי ערומים – ובכל זאת, את המקום הראשון בדבר המשונה ביותר קטפה גיברת ששמה יד תחת זרם השתן של פרה וטיפטפה לעצמה על הראש. אכן תמונות קשות.

חג ה- Pongal, שבועות בגרסא ההודית, מילא את רחובות העיר בציורים העשויים אבקות צבעוניות, בשוק פרחים (שיצאתי ממנו עם צרור לא קטן של מתנות מהמוכרים) ובדוכנים של קני סוכר ופירות. חנויות הסארי התפקעו מקונים, ואחד ממשי משובח החליט לבוא איתי הביתה (ניסיתי להסביר לו שבישראל מתלבשים אחרת והוא יהיה בודד ומוזר, אבל הוא התעקש). ושיהיה לכולנו Happy Pongal.

רגע לפני שעוזבים, הגענו אל העיר הגדולה - Chennai. חודש בדרום הודו, ולא ראיתי אף חתונה הודית. כבר הספקתי להתבאס כשפתאום הופיע חתן מהודר, לבוש כמו מהראג'ה ומקושט זהב מכף רגל ועד ראש, רכוב על סוס לבן בקישוט מוזהב תואם, ומלווה בלהקה ובבני משפחה מנצנצים. רק חסרה כלה (הסבירו לנו שהיא בבית. יאללה, מי צריך אותה בכלל). העיר שלווה ורגועה בחג, וכשהגענו לחוף הים הבנו למה. המוני אנשים, גדודים, שורצים על החוף הענק, מתרחצים בסארי החדשים, אוכלים גלידות וסמוסות זרחניות, ובעיקר עסוקים בפעילות האהובה על ההודים באשר הם – לשחק במשפחה קטנה ומאושרת, ולצלם את זה למוות.