Myanmar - Hsipaw & Shwebo

Hsipaw ו- Shwebo

26.11.12

עונת הפסטיבלים נמשכת, ותהלוכות לכבוד תרומת גלימות הנזירים השנתית (או משהו כזה) נמתחות ברחובות. רכבים מקושטים, ילדים מחופשים, מוזיקה – עדלאידע שלמה מלווה אותנו בדרכנו צפונה.

וכך הגענו אל Hsipaw. אוטובוס לילה משליך אותנו בשעה שלוש (לילה? בוקר?) אל תוך העיר הישנה, יחד עם עוד שני הולנדים לחוצים. אנחנו מנסים להרוג קצת זמן באיזה בית קפה אומלל שפתוח כל הלילה (וכרגיל, בתור קפה מקבלים מים חמים ואבקת אינסטנט לקפה-סוכר-מלבין), כשסביבנו מתחילה העיר להתעורר. אנשי הכפרים מתקבצים בשוק, מתיישבים על הארץ עם קצת סחורה ונר. המסעדות מתחילות להבעיר עצים, למלא סירים בשמן ולטגן סופגניות ענק וסמוסות מלאות בתפוחי אדמה. הנזירים בגלימות הבורדו והנזירות בורוד יוצאים יחפים לתהלוכת איסוף האוכל היומית. עד שהנצה החמה, נדמה שכבר כל העיר הספיקה להתעורר. ולאכול. הרבה מאוד שמן.

בג'יפ אתגרי עלינו אל ההרים. מאובקים כמו שלא היינו בחיים הגענו אל Namhsan, העיירה שבליל ירח מלא אינה יודעת מנוח, ותפילות הידהדו מהמקדשים והמנזרים שבה לאורך כל הלילה. באחד מהמנזרים החליטו לקיים פסטיבל כדורים פורחים לעניים, ולקול צהלות כל ילדי השכונה הפריחו בלונים עשויי ניילון של פח זבל.

  

משם פצחנו בצעדה של שלושה ימים, מפלסים את דרכינו לאורך הרכס בין כפרי מיעוטים, מטעי תה אינסופיים ונוף הרים יפהיפה, שקולות תרנגולים ו"ביי ביי" מאושר של ילדים מהדהדים בינהם. בדרך הוזמנו לסעודת חתונה ולהמון כוסות של תה, מצאנו מפעל להכנת תה מהעלים הטריים (נמצא שימוש לגלגל שניים מהמאה ה-18!), אכלנו יותר מדי נודלס וישנו במנזרים, כשבודהה שומר עלינו היטב. מה שהעלה שאלה חשובה – אסור להיות בגרביים מול בודהה, שלא לדבר על נעליים, אבל מותר להתפשט מולו?! רק לבודהה הפתרונים.

ואז הגיעה Shwebo, ואיתה מסעדת ארוחות הבוקר מספר אחת בבורמה (זהירות הרעלת שמן!). את העיר לא פוקדים תיירים רבים, והבורמזים החמודים והסקרניים שפגשנו ברחובות, בשוק, במקדשים ובכפרים גייסו את כל ארבעת המילים באנגלית שהם מכירים כדי לדעת כמה שיותר עלינו ועל הארץ. בכפר קטן אחד זכינו להיות אורחי הכבוד – קיבלנו ארוחת מלכים בביתו של ג'וזה (יוסי אחינו האובד?!) איש מקסים שנורא רצה להאכיל אותנו וטרח על המאורע במשך יומיים תמימים ("I want to feed you. I want to feed you in my home!") והופעה של ילדי הכפר לצלילי שאקירה שאקירה. אוטובוס לילה אל Yangon, ואנחנו כבר על המטוס בדרך לתאילנד. ואפילו בלי אף ילד בורמזי איתנו (על אף שקיבלנו הצעות..).

המפגש עם מיאנמר היה לא קל. המשטר, שהחליט להעמיד פנים נאורות בחודשים האחרונים, הצליח במהלכו להביא המוני תיירים. אלא שאין מקום לכולם, והמחירים עלו ועלו בלי שום הצדקה. לנאורות, מצידה, אין שום כיסוי – אמנם אובמה קפץ לביקור, ותמונות של סאן סוקי תלויות בכל בית, אבל רוב שטחי המדינה סגורים לתיירים לחלוטין (השמועות מספרות על גידולי סמים ומחנות עבודה בכפייה), ועוד לא הגענו לבהלה ולאי האמון של המקומיים בשלטונות ובמשטרה. אבל כל זה הופך להיות שולי כשמתחילים להכיר את האנשים המדהימים (והילדים המהממים), שהנחמדות הבלתי מתפשרת שלהם כמעט מקלקלת את שנאת האדם שלנו.