THIS IS THE END!!

הפוסט ה-60 והאחרון

שנה עברה. שבע מדינות מדהימות. המון אנשים, וחיות, ומאכלים, וחוויות, ונופים, ופרצופים, ומטוסים, וחברים וצבעים וקולות וריחות. העולם מדהים, ולמרות שבאמת ניסינו, אין דרך לדחוף אותו לתוך כמה מילים. ואפילו לא לכמה תמונות.

אמרו לנו שנשתנה. שלא נחזור להיות מה שהיינו. והבתחלה זה באמת הרגיש קצת ככה. אבל הזמן, איזו קלישאה, כמו חול עקשן, שוחק את כל המסקנות היפות, גורס לדק את תחושת הקסם, מחזיר אותנו למרוץ. אם אתם פוגשים אותנו עכשיו, כנראה שהכיבוש כבר הושלם, ותתקשו לשים לב שנעלמנו ככה לשנה (אלא אם תבקשו לשמוע סיפורים או לראות תמונות. דמכם בראשכם!).

אבל יש דברים שנשארים איתנו. עוצמת החוויה. זכרונות צבעוניים המתעוררים לחיים. המפגש האגרסיבי הזה, האלים, הלא מרפה, עם מה שיש לעולם להציע. תחושת ריחוף שמלווה את הזכרונות. ולא, אין לנו "מדינה שהכי אהבנו", או "מקום שהכי ריגש אותנו", או "הרגע בו נשברנו", כי כל רגע הוא אחר, ובכל רגע גם אתה קצת אחר. ולא, זה לא אומץ, "לעזוב הכל וללכת", זה כורך, זה כמו אויר לנשימה. רגע לפני שחוזרים לשחות במורד הזרם.

תודה ענקית שקראתם. בזכותכם הבלוג הזה כתוב, ואנחנו זכינו בתיעוד של הטיול שלנו. ובזכותכם הרגשנו שתמיד יש מישהו שמלווה אותנו קצת במסע.